לפני כמה ימים קבע בית המשפט העליון שאין להרשות חשיפת זהות של טוקבקיסט אנונימי כדי לאפשר הגשת תביעת דיבה נגדו.
על פי ההחלטה התמוהה הזו נוצרו שתי קבוצות של מוציאי דיבה :
1. אלה שהזדהו מיוזמתם וחשופים לתביעה
2. אלה שהסתירו את זהותם ואינם חשופים לתביעה
מכך עולה שהזכות להגיש תביעת דיבה אינה אבסולוטית אלא היא מותנית ברצונו של מוציא הדיבה להיחשף.. היתכן?
לא קראתי את פסק הדין במלואו ואולם על פי הדיווחים (בתקווה שהם מדויקים) הדיון התיחס גם לשאלת זכות חופש הדיבור וההגנה על זכות זו. נדמה לי שחופש הדיבור צריך להיות מוגדר כזכות האזרח לומר את דברו מתוך ידיעה שהוא עלול להיפגע או להיענש אם עבר תוך כדי כך על החוק.
לא מיותר לציין כי כל מי שהתפרסם בהסטוריה בעקבות מאבק בעד זכות הדיבור, קידם את הרעיון והביא את מאבקו לידיעת הציבור, עשה זאת מתוך ידיעה שהוא עלול לשלם את מחיר המאבק. דוקא הנכונות לשלם את המחיר בתקוה לשנות מערכת חוקית קיימת היא שסייעה לקדם את ההבנה שיש צורך בחופש דיבור.
אולי באמת מן הראוי שהכנסת תיתן את דעתה לדבר ותקבע הליך חוקי לחשיפת הזהות של אותם כותבי טוקבקים אנונימיים שכל מטרתם רק לגרום נזק.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה