על המתמטיקה

במרבית ימי נעורי לא אהבתי (בטוי עדין...) את המתמטיקה על כל צורותיה, החל בחשבון פשוט של בית ספר יסודי ושינון לוח הכפל וכלה באלגברה וגיאומטריה בכתה שביעית (טוב, י"א) בתיכון.

למה? משום שכמו רוב התלמידים ראיתי בכך רק שינון מייגע של חומר משעמם ולא נחוץ לחייו של ילד.


בכיתה השמינית (י"ב של היום) היו מרבית התלמידים בכיתה במצב קרוב לשואה בכל הנוגע לבחינות הבגרות במתמטיקה ובפיזיקה. ההנהלה החליטה לקרוא למורה ותיק שפרש לשוב להוראה ולהציל את הכתה. ואכן, ד"ר אפרת שב במרץ להוראה ועשה נפלאות, לא רק בשבילי אלא בשביל רוב תלמידי הכתה ואולי אפילו בשביל כולם.


בתקופה קצרה לימד אותנו חומר של שנתיים ואיכשהו גרם לי בהתלהבותו לאהוב את שני המקצועות. במחשבה לאחור נראה לי שמה שמצא לפתע חן בעיני היה הסדר הפנימי - ברגע שהבנתי במה דברים אמורים נהניתי מהלוגיקה של מציאת פתרונות ואיך הכל נופל למקומו באלגנטיות וללא הפתעות. הענין השליך גם על החלק הכמותי של לימודי הכימיה וגם שם ראיתי נחת (וציונים משופרים להפליא).


כל כך נהניתי עד שנרשמתי, ואפילו התקבלתי, ללימודי מתמטיקה באוניברסיטה העברית בירושלים. שם חיכה לי מפח נפש של ממש. המרצים היו בעלי שם בתחומם המקצועי אבל לא כל כך בתחום ההוראה וחיבוב המקצוע על הסטודנטים. במונחים של היום היו מעט סטודנטים וההנחה היתה כנראה שהפקולטה למתמטיקה אינה בית ספר תיכון. המרצה - מרצה, לא ממש מלמד. מי שקולט - קולט, מי שלא - יתכבד וילך. לימים קראתי שזו היתה שיטת האסכולה הגרמנית של הוראת המתמטיקה והיא יעילה ביותר לאיתור אלה שכבר מבריקים במקצוע ובסינון החוצה של כל האחרים.

אחרי שבועות ספורים ראיתי שלא יצא מזה הרבה ועל כן ביליתי את שארית השנה (עד מועד הגיוס) בירושלים אבל עם דגש על הרחבת הידע בסרטים, במשחקי קלפים, בקורס רשות ברפואה פתולוגית (איזה צילומים...) ובפיתוח יחסים חברתיים. שוב הרמתי ידיים בכל הנוגע למתמטיקה.

לפני שנים ספורות התפרסם הספר "המשפט האחרון של פרמה" והקריאה העירה בי שוב הבנה ליופי של המתמטיקה. לאחר שהספר היה ללהיט נכתבו עוד רבים אחרים בעקבותיו. חלקם מוצלחים יותר, חלקם פחות. קראתי גם אותם וכל אחד חיזק את ההרהור הסורר שמא החמצתי משהו כאשר הרמתי ידיים בזריזות באוניברסיטה. לא מפני שאני חושב שאני מוכשר במיוחד לנושא והייתי עושה בו נפלאות אלא מפני שכנראה חבויה בענין הנאה של ממש למי שעוסק בכך.

ועוד ענין : הספרים הללו לא ממש עוסקים במתמטיקה אלא במתמטיקאים ובנפשם המיוסרת. הספרות מלאה בתיאורים של יסורי היצירה של אמנים למיניהם - ציירים, פסלים, סופרים, משוררים. רובם של אלה לפחות מצאו גם זמן (בין היצירות) לקיים חיים שמחים, אפילו פרועים, בחברת חברים, שתיה, בילויים, נשים. הסיפורים על חיי ההוללות בפריז, ולהבדיל על חבורת כסית, תופסים חלק ניכר מקורות חייהם של האמנים הללו. לעתים נדמה כי דוקא זה החלק העיקרי בסיפור ולא החלק של יסורי היצירה.
לא כך אצל המתמטיקאים - אלה ממש התייסרו מסביב לשעון ולא היה להם דבר בחייהם מלבד המתמטיקה. ראו למשל את הספר הנהדר "הפקיד ההודי" וקטעים רבים בספרים אחרים.

זהו, אין פואנטה לסיפור מלבד אולי ההערכה למורה טוב והצער על שאין רבים כאלה.